לחלום. לראות. לקבל השראה. ושוב מההתחלה.
בלוג הטיולים הרשמי של נורוויג'ן

"אתם באמת לא יכולים להיכנס לשם. פיטר לא אוהבים אורחים לא צפויים והוא לא יהיה כאן היום."

העוזרת של Peter Max קמה משולחנה העמוס וחלפה בין העלים השסועים של הצמחים הגדולים בעציצים שלצידה בנסיון קלוש למנוע בעדנו להמשיך לנוע במסדרון הסטודיו.

הורי חזרו לאחרונה משייט עם נורוויג'ן קרוז ליין, שם הם ראו את היצירות של פיטר מקס באחת מגלריות האמנות על הסיפון והתאהבו בהן. כעבור כמה רכישות (וכמה כוסות מרטיני), הם הצליחו איכשהו להשיג את כתובת הסטודיו של האמן המפורסם בניו יורק.

במהלך הביקור הבא שלנו, החלטנו לעצור בסטודיו, משום שסברנו שבמרחב היצירתי שלו ככל הנראה תהיה גם גלריה. כתתנו את רגלינו בקור הניו יורקי, וחיפשנו לאורך המדרכות הקפואות סימן כלשהו לגלריית אמנות. כלום.

זו הייתה שכונת מגורים, אז לאחר עשרים דקות של חיפוש עמדנו להתייאש, כשראינו פתאום בחור צעיר יורד מבניין אבן לא מסומן. במאמץ אחרון, שאלנו אותו אם הוא יודע מיהו פיטר מקס והיכן נמצא הסטודיו שלו. מסתבר שהבחור בדיוק הביא סחורה למקס והוא שמח להכניס אותנו לבניין.

המעלית הרעועה הביאה אותנו מחוץ לדלת דירה. אינטרקום ישן שעליו פיסת נייר צבעונית שהודבקה בחפזה מעל הכפתור ועליה נכתב: "צלצלו בפעמון" היתה הסימן היחיד שייתכן שאנחנו במקום הנכון.

החלל הפנימי הנרחב כלל מערומי מסגרות ציורים, קיר מכוסה במסכי טלוויזיה, ערימות של פוסטרים ואזור ישיבה קטן מאחור, מוצף באור שמש. הצבעים פרצו מכל פינה בחדר. ביצועים מוכרים של סדרת "פסל החירות" של מקס ודיוקנאות של ידוענים הציצו מאחורי עבודת המכחול והצורות הקוסמיות המוכרות שלו.

פיטר מקס הוא ככל הנראה אחד מהאמנים המודרניים המפורסמים והרווחיים ביותר באמריקה. הציורים הפסיכדליים שלו הפכו לסמלי תרבות הפופ. אומנות הגרפיקה שלו מקשטת את המוצרים של GE, בולים בערך של 10 סנט, מטוסי בואינג של חברת התעופה קונטיננטל ואת אוניית השייט של נורוויג'ן קרוז ליין, ה-Norwegian Breakaway, המפליגה מניו יורק. מקס היה האומן הרשמי במונדיאל 1994, חמישה סופר בולים, ואינספור אירועים מפורסמים אחרים. הוא הוזמן לצייר מיצג בבית הלבן, שעליו הוסיף הנשיא בזמנו, רונלד רייגן, כמה משיכות מכחול לפני שהוא נתן את אישורו ליצירה.

רק העובדה ששהינו בסמוך לסטודיו שלו היתה כבוד גדול עבורנו. העוזרת של מקס התירה לנו בנרגנות סיבוב קצר בין יצירות האומנות שלו אם נבטיח שלא לגעת בדבר (אחרי הכול, כבר היינו בפנים). כשעמדנו לפני קיר המדיה, שמענו את העוזרת המבוהלת מסבירה שיש זרים מאחור והיא לא חשבה שהחבר החדש ביותר בסטודיו תכנן להגיע.

פיטר מקס הגיע.

החלפנו מבטים שואלים מה עלינו לעשות עכשיו.

לכודים באחורי הסטודיו, הסתובבנו במעגלים בחוסר אונים, בחיפוש אחר מקום להתחבא בו.

ואז הוא הופיע.

השיער המדובלל ובלייזר הקטיפה שלו השלימו את דיוקן האמן הבלתי צפוי. הוא נופף בידידותיות ושאל בחמימות, אם מעט בזהירות, מי אנחנו ואיך מצאנו את הסטודיו שלו.

מקס ערך לנו סיור אישי, תוך שהוא עוצר לספר על הזכרונות הקשורים לכל יצירה ולספר לנו על עשרות שנים של מסיבות עם אנדי וורהול, איך היה לעצב יצירת אומנות בגודל של אוניית שייט, על פגישות עם נשיאים בעבר ובהווה, ועל פלירטוטים תמימים עם בריטני ספירס ומרילין מונרו. כשהוא דיבר, כל ציור כאילו קם לתחייה עם ההשראה מאחוריו.

למרות הכשרתו הקלאסית של מקס, הוא אימץ את המגמה המתפתחת של תרבות הפופ בשנות ה-60, מה יצר משיכה רבה בקרב הציבור. הוא הסביר לנו שלכל אמן יש בחירה: להרוויח - ואפילו הלתפרסם - בימי חייו, ולהסתכן בביקורת שאתה יותר מדי הולך עם הזרם, או לאתגר את תחום האמנות ולהסתכן בלהיות אומן מבריק אך לא מוכר, גווע רעב, עד שיכירו בך לאחר מותך.

קשה לקרוא למקס אמן שגווע ברעב. ב-1969, מקס הופיע על שער מגזין לייף בליווי הכותרת, "דיוקנו של אמן כאיש עשיר מאוד." ולמרות זאת, היצירות שלו מצליחות לעשות משהו שאמנים פופולריים רבים אחרים לא מצליחים לעשות.

יצירותיו של מקס, שלעיתים רבות ספוגות ביקורת פוליטית או חברתית, עוברות בקו הדק שבין מציאת חן אסתטית לבין מבט לאקלים התרבותי הנוכחי. הסדרה שלו המנציחה את עמלם של משרתי כוחות החירום ב-9/11 או 44 דיוקנאות של אובמה המנציחות את הנשיא ה-44 שלנו, בין היתר, לוכדות את הדימיון ואת הלב, בהשראת אנדי וורהול הידוע והמפורסם.

היצירות של מקס - בהירות, אמיצות ומלאות בצבעים וברגשות - כמו האמן עצמו, הן גדולות מהחיים. אולי אפילו גדולות מגופה של אוניית שייט.